להיות קופירייטר זה להיות מפורסם.
לא בקטע סלבריטאי כזה של ללכת ברחוב ולהתחמק מפאפראצי.
אתה לא בוחר משקפי שמש לפי כהות העדשות שלהם והאם הן מנטרלות פלאשים.

לא. לא מפורסם מהסוג כזה.

להיות קופירייטר זה להיות על שלט חוצות באיילון, אבל כשרק אתה יודע את זה.

(אתה ואלו שמשלמים לך על זה את המשכורת).

להיות קופירייטר זה להופיע בטלוויזיה בגמר של הישרדות, אבל רק בין לבין, 

כי בדיוק רוצים להכריז על המנצח, אבל רגע, קודם יש חסות. 

להיות קופירייטר זה לנסוע ברכב ולשמוע גלגל"צ,

ואז פתאום לשמוע את עצמך ברדיו,

שניה לפני דיווחי התנועה.

זה לפתוח את עיתון סוף השבוע (אם מישהו בכלל עוד עושה את זה חוץ ממני)

בדיוק באמצע ולראות את עצמך "מככב" על 2 עמודים ברצף.

אתה בכל מקום ורק אתה יודע את זה, אתה מרגיש שכולם מכירים אותך,

כשבעצם אתה הולך ברחוב כאנונימי מוחלט.

​

אבל מה? אתה אומר לכולם את הדברים שהם לא מצליחים להגיד,

נוגע בנקודות הכי סתמיות ועדיין איך שהוא מעורר הזדהות.

​

לפעמים אתה מעצבן ולוחצים עליך דלג לפני השיר החדש של סטטיק ובן אל ביוטיוב,

ולפעמים תפסת אותנו עם שאלה מעניינת על איך אנחנו שותים קפה בבוקר. 

להיות קופירייטר זה להגיד שלמדתי בתרצה גרנות, סיימתי בהצטיינות,

ועד שאני אהיה מפורסמת, אני יכולה להגיד שנהניתי לאורך כל הדרך.